יעקב זכריה נמן

הפעם הראשונה שדרשתי, דרשה שכתבתי בעצמי, בפני קהל גדול, היתה כשהייתי בכיתה י"ב, מול כל הישיבה התיכונית בה למדתי (ישיבת נתיבות יוסף) באזכרת השלושים לחברי האהוב  בצלאל  בן מאיר בזק ז"ל. לכן הדרשה הזו קרובה לליבי במיוחד. היא מובאת כאן בפניכם, קצת יותר בהרחבה, ויהיו הדברים לעילוי נשמתו הטהורה. פרשת תרומה מדברת על בניית המשכן ופותחת בתיאור עשיית הארון השולחן והמנורה ורק אחר כך ממשיכה בתיאור עשיית המשכן עצמו. הגמרא במסכת ברכות (דף נה.) מביאה אגדה מעניינת, אודות סדר בניית המשכן והכלים והמקור לשמו של  בצלאל , בונה המשכן: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:  בצלאל על שם חכמתו נקרא . בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך, ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן (כמובא בהתחלת פרשתנו). אמר לו (בצלאל): משה רבינו, מנהגו של עולם - אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר: עשה לי ארון וכלים ו(אחר כך) משכן! כלים שאני עושה - להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא: עשה משכן (ואחר כך) ארון וכלים. אמר לו: שמא בצל אל היית וידעת!&quo

"ויחן שם ישראל נגד ההר" אומר רש"י על פי חז"ל: "ויחן" לשון יחיד. כאיש אחד בלב אחד. עם ישראל היה באחדות גדולה לפני קבלת התורה. אם נשים לב, המילה ויחן באמת בולטת בשונות שבה, בכך שהיא כתובה בלשון יחיד, שהרי באותו פסוק עצמו כתוב: "ויסעו" "ויבואו" "ויחנו" בלשון רבים, ולא רק בפסוק הזה אלא בכל הפרשה שלנו כולה תמיד הפניה לבני ישראל היא בלשון רבים  למעט שלושה מקומות יוצאי דופן. יוצא הדופן הראשון הוא הפסוק שלנו: " ויחן שם ישראל נגד ההר" יוצא הדופן השני הוא עשרת הדיברות שכולן נאמרות בלשון יחיד ויוצא הדופן השלישי הוא המקבץ של שלושת הפסוקים האחרונים של הפרשה בהם יש ציוויים על בניית מזבח. גם הם כתובים בלשון יחיד. ננסה להבין למה דווקא הקטעים האלה כתובים בלשון יחיד. "ויחן שם ישראל נגד ההר" כפי שהזכרנו, אומרים חז"ל שזה בא להדגיש את האחדות של עם ישראל כבסיס לקבלת התורה. עשרת הדיברות - כמובן שבמעמד הנשגב של עשרת הדיברות בני ישראל היו באחדות מופלאה והרגישו באמת כאיש אחד בלב אחד ולכן ההתייחסות אליהם, במעמד

נסו להיזכר בילדות שלכם, האם ההורים שלכם העמידו אתכם, לפעמים, בפני מצבים קשים? קרוב לוודאי שכן. זה רק אומר שהם היו הורים טובים! ובתנאי שהם ידעו גם, מצד שני, לתת ביטחון, לפנק ולהרעיף המון אהבה. בספר דברים, משווה משה רבינו את אלוקים לאב שנושא את בנו - עם ישראל: "וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹקיךָ  כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ  בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם..." וגם כלפי עצמו, משווה משה רבינו את הטיפול בעם ישראל לטיפול בתינוק קטן: "כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ  כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק " (שמות יז, יא) אכן, בפרשת בשלח, צועד עם ישראל את צעדיו הראשונים, כעם, שרק עתה נולד ונראה, שאנו יכולים ללמוד כמה כללים בסיסיים בחינוך, מהמחנך הגדול שלנו, הלא הוא - ה' אלוקי ישראל, בכבודו ובעצמו: 1. "וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים... פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" - אלוקים מלמד אותנו לא לקפוץ כמה מדרגות בבת אחת זה עלול לשבור את רוחו את הילד. 2. "וַה&