יעקב זכריה נמן

בפרשת בהר אנחנו קוראים על מצוות השמיטה והיובל. בכל שבע שנים השנה האחרונה היא שנת שמיטה ואחרי שבע שמיטות, בשנת החמישים, מגיעה שנת היובל. בשנת היובל ישנה מצווה מיוחדת, מצוות הקהל, בה כל עם ישראל, גברים נשים וטף מתכנסים בבית המקדש ושומעים את הכהן הגדול הקורא בספר התורה. הספירה של שבע פעמים שבע ואז אירוע של קריאה בתורה כשמגיעים לחמישים לא מזכירה לנו משהו?! בטח שמזכירה! את ספירת העומר! מיציאת מצרים עברו חמישים יום עד שקיבלנו את התורה בהר סיני. כנגד זה אנחנו סופרים בימים אלו את ספירת העומר, שבע פעמים, שבעה ימים, עד ליום החמישים - חג השבועות, חג מתן תורה! ההקבלה כאן ברורה ביותר: לאחר יציאת מצרים - שבע פעמים שבעה ימים וביום החמישים התכנסות של כל עם ישראל כאיש אחד בלב אחד, בהר סיני, לקבל את התורה. ובארץ ישראל - שבע פעמים שבע שנים ובשנה החמישים, שנת היובל, התכנסות של כל עם ישראל בבית המקדש כאיש אחד בלב אחד לקבל את התורה במעמד "הקהל". בעצם, כל שבוע, כשמו, הוא מחזור קטן של שבעה ימים. ושוב, אחרי ששת ימי המעשה, תמיד מגיע יום השבת שהוא יום של התכנסות משפחתית וקהילתית בבית הכנס

בפרשת השבוע נאמר: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" בדרך כלל המילה תוכחה מזכירה לנו את המילה הערה או גערה. כשמישהו כועס על מישהו אחר אז הוא מוכיח אותו. אבל אם קוראים את הפסוק כמות שהוא מתחילתו ועד סופו משתמע ממנו משהו אחר לגמרי. וכך כותב הרמב"ם על המצווה הזו: "כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך? ולמה חטאת לי בדבר פלוני? שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך" התוכחה לפי ההסבר הזה אינה באה כדי לשנות את החבר אלא כדרך לגרום לעצמי לא לחטוא בשנאת אח. כאשר אני משתף את החבר בתחושותי כלפיו אני לא "נושא עליו חטא", אחרי שנדבר, מן הסתם אני אבין יותר מה היו המניעים שלו ולא אחשוב עליו שהוא חוטא כפי שאני חושב עכשיו ולכן אני עלול גם לשנוא אותו. לפי ההסבר של הרמב"ם התורה מצווה אותנו - לא לשמור בלב, אלא לדבר עם החבר ולומר לו מה מפריע לנו. כשאנו שומרים דברים בבטן הם עלולים להתפרץ בשלב מסויים, באופן לא בריא. גם בין קבוצות שונות בעם ישנן מחלוקות שלעיתים מ