יעקב זכריה נמן

על קורח ועדתו שהחזיקו במחלוקת ונבלעו באדמה אומרת התורה: "וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל" כמה שאלות מתעוררות מהפסוק הזה. ראשית - מה העניין שהם ירדו חיים? האם הם באמת נשארו חיים בשאול אחרי שכיסתה עליהם הארץ? מה זה בא ללמד אותנו? ושאלה שניה - מדוע צריך לכתוב את סוף הפסוק: "וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל" אם הם ירדו עם כל אשר להם לשאול וכיסתה עליהם הארץ, זה לא ברור מאליו שהם אבדו מתוך הקהל?! אולי התורה באה לרמוז לנו יסוד חשוב: מי שמחזיק במחלוקת, גם אם לא קוראים לו קורח או דתן ואבירם, וגם אם הוא לא חי בתקופת המדבר, וגם אם המחלוקת שלו היא לא עם אדון הנביאים, העניו מכל האדם - משה רבינו, אף על פי כן, העונש שלו הוא בדיוק כמו קורח - נראה לו שהוא חי אבל באמת הוא נמצא בשאול. הוא יורד חיים שאולה... כי כך הוא טבעו של המחזיק במחלוקת, חייו אינם חיים. הוא כל הזמן מתוסכל, הוא לא אומר שלום לאנשים מסויימים, מתרחק מקרבתם וחושב כל הזמן איך להוכיח את צדקתו ולהשפיל את הצד השני. כשחושבים על זה - זה ממש מעור

פרשת נשא היא הארוכה ביותר בתורה מכיוון שיש בה את התיאור של מה שהביא כל נשיא לחנוכת המשכן. התורה חוזרת שנים עשר פעמים כמעט על אותו קטע בדיוק. הדבר היחיד ששונה זה השם של השבט ושם הנשיא. חוץ מאצל שבט אחד שבו יש עוד שינוי קטן וקצת מוזר, וזה אצל שבט יששכר. אם בכל שאר השבטים הפתיחה היא קבועה "ביום ה[מספר היום] נשיא לבני[שם השבט ושם הנשיא] קרבנו..." רק אצל שבט יששכר הפתיחה היא שונה: "ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר, הקריב את קרבנו" המילה הקריב חוזרת על עצמה פעמיים ובנוסף תמוה מדוע שבט יששכר שנולד בין אחרוני השבטים זוכה להקריב שני ברשימה? בפירוש רש"י מובא מדרש שעונה על שתי השאלות. המדרש אומר שאצל יששכר מופיעה פעמים המילה "הקריב" מכיוון שהיו שתי סיבות לכך שזכה להקריב שני לשבטים, האחת - ששבט יששכר היו לומדי תורה, והשניה - ששבט יששכר היו אלו שנתנו את העצה לנשיאים להתנדב את הקרבנות האלו. אבל מה כל כך מיוחד בעצה הזו להקריב קרבנות לחנוכת המשכן, הרי זהו דבר מתבקש? מסביר ה"חפץ חיים", שעצתו של נשיא שבט יששכר לשבטים היתה שכל אחד יתנדב את או