יעקב זכריה נמן

  בפרשתנו מוזכרת, בין השאר, מצוות "השבת אבידה". את הציווי התורה מסיימת במילים: "...וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂ֗ה לְכׇל־אֲבֵדַ֥ת אָחִ֛יךָ אֲשֶׁר־תֹּאבַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ וּמְצָאתָ֑הּ לֹ֥א תוּכַ֖ל לְהִתְעַלֵּֽם" הניסוח הזה איננו רגיל. היינו מצפים שהתורה תכתוב כהרגלה: "אל תתעלם" או "לא תתעלם" בלשון ציווי. הרי לכאורה האדם יכול להתעלם מהאבידה ולא להשיב אותה, אלא שהוא מצווה לא להתעלם ולהשיב את האבידה.  מה פשר הציווי החריג במקרה הזה: "ל א תוכל להתעלם"? האם התורה יכולה לצוות עלינו לא להיות יכולים?!... התשובה היא כנראה, שכן.  ישנן שתי אפשרויות: אפשרות אחת, שכאשר אדם רואה אבידה של חבירו זה לא באמת אכפת לו, אבל הוא כופה את רצונו ובכל זאת אוסף את האבידה ומטפל בה עד שהוא משיב אותה לבעליה. האפשרות השנייה היא - שפשוט אכפת לו מהמאבד והוא לא יכול להמשיך הלאה בלי להרים את החפץ ולחשוב לעצמו: "איך אחי האהוב שאיבד את החפץ הזה ישמח כשיגלה שהוא נמצא בשעה טובה!" (לא לחינם התורה משתמשת בנושא הזה שוב ושוב במילה "אחיך") נראה שבמקרה של מצוות "השבת אבידה&q

פרשת ראה מתחילה במילים: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", הפנייה ראה היא פניה ליחיד בישראל אך מעשיו של היחיד בישראל משפיעים על הברכה והקללה של כל עם ישראל. לכן, "נותן לפניכם" - בלשון רבים. בספר שמירת הלשון מופיע מאמר תמוה ביותר בשם רבינו בחיי בעל "חובות הלבבות", כתוב שם שאם אדם מספר בגנות חבירו, המעשים הטובים שלו עוברים לחשבון של אותו אדם שהוא סיפר בגנותו, והמעשים הרעים של האדם שהוא סיפר בגנותו עוברים לחשבון שלו בשמיים. טוב, אנחנו מבינים שלשון הרע הוא דבר נורא ולא טוב, אבל עד כדי כך?! ומה ההיגיון של ניוד הזכויות הזה? לפי הרעיון של הערבות ההדדית בעם ישראל הדבר יהיה יותר מובן: הרי אין עבירות ומצוות פרטיות. כל עם ישראל ערבין זה בזה וגם המצוות והעבירות של כולם, שייכות לכלל ישראל, אלא שלכל אדם מישראל ישנה אחריות על המעשים שלו.  כל זה במצב רגיל כשעם ישראל חיים כשאהבה ואחווה ביניהם אבל כאשר אדם מדבר בגנות חבירו, הוא בעצם מסיר מעצמו את האחווה שיש לו כלפי אותו אדם, וכלפי כלל ישראל. הוא מדבר על המעשים הרעים שאותו אדם עשה, אבל בעצם המעשים הללו שייכים לחשבון של