אי אפשר להתעלם | לפרשת כי תצא

 
בפרשתנו מוזכרת, בין השאר, מצוות "השבת אבידה".

את הציווי התורה מסיימת במילים: "...וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂ֗ה לְכׇל־אֲבֵדַ֥ת אָחִ֛יךָ אֲשֶׁר־תֹּאבַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ וּמְצָאתָ֑הּ לֹ֥א תוּכַ֖ל לְהִתְעַלֵּֽם"

הניסוח הזה איננו רגיל. היינו מצפים שהתורה תכתוב כהרגלה: "אל תתעלם" או "לא תתעלם" בלשון ציווי.
הרי לכאורה האדם יכול להתעלם מהאבידה ולא להשיב אותה, אלא שהוא מצווה לא להתעלם ולהשיב את האבידה. 

מה פשר הציווי החריג במקרה הזה: "לא תוכל להתעלם"? האם התורה יכולה לצוות עלינו לא להיות יכולים?!...

התשובה היא כנראה, שכן. 

ישנן שתי אפשרויות: אפשרות אחת, שכאשר אדם רואה אבידה של חבירו זה לא באמת אכפת לו,
אבל הוא כופה את רצונו ובכל זאת אוסף את האבידה ומטפל בה עד שהוא משיב אותה לבעליה.

האפשרות השנייה היא - שפשוט אכפת לו מהמאבד והוא לא יכול להמשיך הלאה בלי להרים את החפץ ולחשוב לעצמו: "איך אחי האהוב שאיבד את החפץ הזה ישמח כשיגלה שהוא נמצא בשעה טובה!" (לא לחינם התורה משתמשת בנושא הזה שוב ושוב במילה "אחיך")

נראה שבמקרה של מצוות "השבת אבידה" התורה לא נותנת לנו את הלגיטימציה לבחור בין שתי האפשרויות.
היא תובעת מאיתנו לעשות עבודה פנימית, נפשית, מנטלית, עד שנתייחס לכל אדם מישראל כאח אהוב ממש.
כמו אח או חבר קרוב כל כך, שאם אני רואה את האבידה שלו אני לא יכול, פשוט לא יכול, להתעלם.

"לא תוכל להתעלם" ולוואי שנזכה לכך!

שבת שלום!