יעקב זכריה נמן

פרשת בא היא הפרשה של יציאת מצרים - לידתו של עם ישראל! המעבר מאוסף של פרטים - 'בני-ישראל', לעם אחד ומאוחד מודגש מאד בפסוקים. ישנם שני פסוקים דומים מאד בפרשה המדגישים את יום היציאה ממצרים. האחד: "...ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" (פרק יב, פסוק מא)  והשני, עשרה פסוקים אחריו: "ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם" לפני הפסוק הראשון, תמיד הפנייה לבני ישראל היא בלשון רבים: ויאפו את הבצק, אשר הוציאו ממצרים, כי גורשו ממצרים, לא עשו להם, אשר ישבו במצרים, יצאו כל צבאות ה' וכו' וכו' אחרי הפסוק השני, תמיד הפנייה לבני ישראל היא בלשון יחיד: קדש לי כל בכור, זכור את היום הזה, כי יביאך ה', אשר נשבע לאבותיך , לתת לך , שבעת ימים תאכל מצות, ולא יראה לך חמץ, ולא יראה לך שאור וכו' וכו' בין שני הפסוקים האלו יש גם לשון רבים וגם לשון יחיד - הוי אומר - באותו יום נעשה המעבר מאוסף של פרטים לעם אחד הנידון בכללותו כאיש אחד. לפני היציאה ממצרים ההתייחסות האלוקית לעם ישראל היא כפרטים ולאחר יציאת מצ

איזה מכות מעשרת המכות, היו הכי קשות? אם שמים לב, רק בשלוש מכות פרעה פונה למשה ואהרן ומבקש מהם שיפללו לה' שיסיר מעליו את המכה. כנראה שדווקא הן (חוץ ממכת בכורות) היו מכות קשות ביותר. המכות האלו הן: צפרדע, ברד וארבה מה משותף לשלושת המכות האלו? בשלושתן היתה אחדות. אמנם לא אחדות בין בני אדם, אבל אחדות בטבע, שממנה אנחנו יכולים ללמוד. במכת הצפרדע כל הצפרדעים התאחדו כצפרדע אחת, כמו שכתוב: "ותעל הצפרדע", וחז"ל מפרשים שצפרדע אחת השריצה את כל הצפרדעים. אולי העומק של דברי חז"ל הוא, שהן באמת הרגישו כמו צפרדע אחת, מאוחדות סביב המטרה לעשות את רצון ה' ובאמת, כמו שכתוב, הם קפצו גם לתוך תנורים מתוך מסירות מלאה למטרה המשותפת! במכת הברד, היתה אש מתלקחת בתוך הברד - אחדות של הפכים - אש ומים! ובמכת ארבה - כתוב שלא היה ארבה כמוהו ואחריו גם לא יהיה... מדוע? כנראה בגלל שלא היתה זו להקת ארבה אחת, אלא התקבצות של הרבה להקות ארבה. סוגי הארבה השונים התאחדו יחד כדי לעשות את רצון ה'. ובכלל הכח של הארבה הוא בכמות הגדולה שמגיעה יחד בקבוצה. (הרי ארבה אחד לא באמת מזיק, רק להקת

אחי! אני כל כך שמח שהצלחת! אני כל כך שמח שטוב לך! מסוג המשפטים שאנחנו אוהבים לשמוע. שלושה סימנים יש בעם ישראל: רחמנים, בישנים וגומלי חסדים. אפשר לראות את זה היום בכל פינה: המון עמותות של גמילות חסדים! זק"א, ידידים, עזר מציון, עזרה למרפא ועוד ועוד... אם עולה פוסט על אירוע בלי אורחים מייד באים אנשים שלא מכירים ומשמחים אם יש הלוייה של חייל בודד באים המוני יהודים שמרגישים כמו אחים. משמח כל כך לראות את זה, אבל זה כלל לא מובן מאליו. אם נתחיל מראשית הסיפור של העם שלנו. מאבינו הראשון, אברהם, ונעקוב אחר יחסי האחווה נוכל להבחין בחמישה סוגי אחים, שבכולם הבכור צריך לוותר לצעיר יותר, וההבדל הוא בדרך שבה זה קורה: האחים הראשונים: יצחק וישמעאל. ישמעאל הוא אמנם הבכור לאברהם, אבל אלוקים קובע שממשיך הדרך הוא יצחק. ישמעאל בוחר להתנתק מדרך אביו ועובד עבודה זרה ("מצחק") ואברהם ושרה נאלצים לגרש אותו מהבית. הקשר בין ישמעאל ויצחק מתנתק. האחים השניים: יעקב ועשיו. עשיו הוא הבכור לבטן. אבל מוכר את בכורתו ליעקב. יעקב מקבל את הברכות, למורת רוחו של עשיו, ועשיו נוטר שנאה לאחיו ומב

איך דמיינתם לעצמכם את פרעה מלך מצרים? כמלך חכם ורגזן, או כמלך טיפש וסלחן? מן הסתם בחרתם בתשובה הראשונה, אבל במקרה אחד חריג, בפרשת השבוע שלנו, נראה, שפרעה מתנהג לגמרי אחרת... בתחילת הפרשה מסופר על שפרה ופועה, "המיילדות העבריות" שפרעה מלך מצרים פונה אליהן בדרישה קשה מאד: "...אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה". המיילדות העבריות לא מקיימות את ציווי פרעה. וכאשר פרעה מבקש הבהרות, המיילדות אומרות לו: שמע, אדוננו המלך, הנשים העבריות פשוט יולדות כמו חיות, לבד... למרבה הפלא, פרעה מקבל את התירוץ שלהן, ואפילו לא מעניש אותן. איך פרעה המלך יכול לקבל את התירוץ המוזר הזה? כל הנשים העבריות יולדות באופן עצמאי, ללא יוצא מן הכלל...?! זה לא כל כך מתקבל על הדעת. ועוד יותר מוזר: הרי הוא מדבר עם "המיילדות העבריות"! אם אכן כל הנשים העבריות יולדות לבד, אז מי בכלל צריך מיילדות?! ועוד לפני שקשה על פרעה, קשה על שפרה ופועה עצמן! כיצד היה להן את האומץ לא לקיים את ציווי פרעה? מן הסתם הן ידעו שהן מכניסות את עצמן בסכנת חיים, ועוד לומר לפרעה תירוץ כזה מוזר?!

"צריך האדם להביט על חסרונותיו בקורת רוח, כדי שיהיה מלא אומץ הלב לתקן אותם תמיד"  (הראי"ה קוק, ראשון ליפו קי) במרכז פרשתנו - ברכת יעקב אבינו לבניו, שנים עשר השבטים. כשקוראים את ברכת יעקב לשבטים, אי אפשר שלא לשים לב להבדל בין הברכות. רוב הברכות קצרות מאד. רק שתי ברכות הן ארוכות ומפרגנות במיוחד - הברכות של יהודה ושל יוסף. במחשבה ראשונה, אפשר להבין מדוע. יוסף ויהודה הם גיבורי הסיפור. יוסף הוא המשנה למלך, בזכותו זכה יעקב לשבע עשרה שנים של חיים בשפע, בארץ גושן, בשמחה, עם כל המשפחה המאוחדת. ויהודה - גם הוא שותף לסוף הטוב של הסיפור. הרי הוא זה שלקח אחריות על בנימין ובזכות גילוי הלב האמיץ שלו מול יוסף, יוסף מתגלה והסיפור מגיע את סופו הטוב. אנחנו גם יודעים שברכתו של יעקב היא לשנים רבות קדימה, וידוע לנו שיש "משיח בן יוסף" ו"משיח בן דוד" (שהיה משבט יהודה). אבל, מה הביא את יוסף ואת יהודה לזכות לכבוד הזה? מדוע דווקא הם? אם נשים לב, נראה שגם יהודה וגם יוסף עושים טעויות קשות בהתחלה. יוסף מוציא את דיבת אחיו רעה, מסלסל בשערו ומספר לאחיו חלומות שרק מלבים את