למה לא דיברת? | לפרשת קדושים

בפרשת השבוע נאמר: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא"

בדרך כלל המילה תוכחה מזכירה לנו את המילה הערה או גערה. כשמישהו כועס על מישהו אחר אז הוא מוכיח אותו.
אבל אם קוראים את הפסוק כמות שהוא מתחילתו ועד סופו משתמע ממנו משהו אחר לגמרי. וכך כותב הרמב"ם על המצווה הזו: "כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך? ולמה חטאת לי בדבר פלוני? שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך"

התוכחה לפי ההסבר הזה אינה באה כדי לשנות את החבר אלא כדרך לגרום לעצמי לא לחטוא בשנאת אח. כאשר אני משתף את החבר בתחושותי כלפיו אני לא "נושא עליו חטא", אחרי שנדבר, מן הסתם אני אבין יותר מה היו המניעים שלו ולא אחשוב עליו שהוא חוטא כפי שאני חושב עכשיו ולכן אני עלול גם לשנוא אותו.
לפי ההסבר של הרמב"ם התורה מצווה אותנו - לא לשמור בלב, אלא לדבר עם החבר ולומר לו מה מפריע לנו.
כשאנו שומרים דברים בבטן הם עלולים להתפרץ בשלב מסויים, באופן לא בריא.

גם בין קבוצות שונות בעם ישנן מחלוקות שלעיתים מביאות לשנאה מיותרת, אם נדע לדבר ולא לשמור את השנאה בלב, כפי שמצווה התורה, נחסוך לעצמנו הרבה צרות מיותרות. אם יש מפגש, ויש דיבור. גם אם יש מחלוקת - אין שנאה.

תלמידי חכמים - מרבים שלום בעולם!