יעקב זכריה נמן

בהפרש של שמונה פסוקים בלבד בפרשתנו, התורה מציינת שני דברים שנראים כסותרים. מצד אחד - "אפס כי לא יהיה בך אביון" ומצד שני: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". אז לא יהיה אביון, או שלא יחדל אביון ותמיד יהיו עניים ואביונים? חז"ל כבר עמדו על הסתירה הזו ותירצו: כאן כשישראל עושין רצונו של מקום - אז אין עניים ואביונים. וכאן כשאין עושין רצונו של מקום - אז יש עניים. ההבנה המקובלת בדברי חז"ל היא שכאשר בני ישראל עושין רצונו של מקום, זאת אומרת - כשהם שומרים בשלמות את התורה והמצוות אז ה' משפיע עליהם שפע גשמי כל כך גדול שתהיה פרסנה בשפע לכולם, עד שלא יהיו עניים כלל! לפי זה, יבוא אדם ויטען: אני אקיים את חלקי בשמירת התורה והמצוות, ואת חלק הצדקה - יקיים מישהו אחר. בעזרת ה' בזכות לימוד התורה וקיום המצוות שלי לא נזדקק בכלל למצוות צדקה! יהיה שפע כזה גדול ולא יהיו בכלל עניים! לאדם כזה נאמר שיש פירוש עוד יותר בסיסי לדברי חז"ל: "בזמן שבני ישראל עושין רצונו של מקום" מהו רצונו של מקום? קודם כל שתתן צדקה! שתגמול חסד! אז - לא יהיה בך אביון! אם תתן לו צדקה -

לא פחות משש פעמים בפרשת השבוע מוזכר הלוי בתוך רשימה של אנשים שצריך לדאוג להם או לשמח אותם, בשורה אחת עם העבד והאמה, הגר היתום והאלמנה. האמת, בהסתכלות ראשונה זה נראה מאד מוזר, הרי הלוי הוא שליח ה' וגם השליח שלנו לעבוד בבית המקדש! אנחנו מצווים לתת לו תרומות ומעשרות ועוד מתנות. אבל הוא לא אביון! המדרגה שלו גבוהה משלנו! אז מדוע התורה מכניסה אותו בשורה אחת עם העבד והאמה הגר, היתום והאלמנה שהם לכאורה במצב גרוע יותר מאיתנו? נראה שהתשובה פשוטה - זה בדיוק העניין!התורה רוצה ללמד אותנו שבדיוק כפי שאנחנו מעניקים ללוי כי אנחנו מבינים שהוא שליח ה' ולכן אנחנו תומכים בו כי אנחנו יחד שותפים, באותה מידה ובאותו היחס עלינו לתמוך גם בעבד ובאמה, בגר, ביתום ובאלמנה!גם הם שלוחים של אלוקים באותה מידה, וגם להם אנו צריכים להעניק באותו יחס של כבוד והערכה. "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". אלוקים בכוונה מנהל את עולמו בצורה כזו שיש נותנים ומקבלים כדי להעמיד אותנו בניסיון, האם נאהב? האם נאמין שכל מה שיש לנו הוא מתנה מאלוקים ונדע לחלוק את המתנות שקיבלנו עם שאר האחים? האם נדע? שבת - שלום!

התורה מצווה אותנו לאהוב את ה', אנחנו מזכירים את זה בקריאת שמע בכל יום ובפרשה שלנו המצווה הזו מוזכרת יותר מפעם אחת. האם ה' צריך את האהבה שלנו? האם חסרה לו אהבה? ברור שלא חסר לו כלום. אז מדוע אנחנו צריכים לאהוב אותו? וכיצד בכלל אפשר לצוות על אהבה? ובכן, מלמדים אותנו חכמי ישראל, שאנחנו לא צריכים לאהוב אותו, אנחנו אוהבים אותו! אהבת ה' כבר קיימת בכל אחד מאיתנו ובעוצמה רבה, מה שאנו צריכים זה רק לחשוף אותה, לגלות אותה, וזאת, על ידי הסרת המחסומים שמקשים עליה להתגלות. במצב הטבעי שלנו אנחנו כוספים לאלוקים, הנשמה שלנו נמשכת אל צור מחצבתה, אלא שהיא מכוסה בטרדות, בתאוות בהסחות דעת ובגירויים שונים. וכמו באהבת ה' כך גם באהבת ישראל. "ואהבת לרעך כמוך" הוא לא ציווי על אהבה מלאכותית. אלא ציווי לגלות את האהבה הטבעית והטהורה שקיימת בנו לכל אדם ובטח לאדם מישראל. כאשר מסירים את מעטה הקנאה, התאווה והכבוד, מתגלה האהבה במלא עוזה. מתי מתגלה אהבת ה'? תראו אותה בסוף יום כיפור, אחרי יום שלם של צום ותפילות. מי לא מרגיש אז קרבת אלוקים?! ומתי מתגלה מצוות "ואהבת ל

בפרשתנו מופיעות עשרת הדיברות, ואם נשים לב, בצורה בה הן כתובות ישנה תופעה מעניינת מאד. הדיברות הראשונות מלוות ב'איומים', מה יקרה אם לא תעשו.. "לא תעשה לך פסל... כי אנוכי ה' אלוקיך אל קנא..." "לא תישא... כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשווא".. שכר ועונש. הדיברות הבאות מלוות בהסברים: "שמור את יום השבת לקדשו... למען ינוח עבדך ואמתך כמוך... וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים.." "כבד את אביך ואת אמך -  למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך..." יש פה הסבר, יש פה נתינת טעם. והדיברות האחרונות, קצרות מאד. ללא איומים וללא הסברים: "לא תרצח" "לא תנאף" "לא תגנוב"... מה פשר המבנה הזה? אולי הדבר רומז לסדר חינוכי. בתחילת חינוכו של אדם, כאשר דעתו קטנה, יש לדבר אליו בלשון של "שכר ועונש". כן, גם קצת איומים .. אבל, כשהוא גדל ומתחיל להבין - אז כבר מסבירים לו כל דבר, בתקווה שיגיע לשלב שכבר יבין מעצמו. וכשהוא כבר גדול ומנוסה - אז כבר לא צריך להסביר לו ואפשר כבר לומר לו ראשי פרקים והוא מבין לבד. נראה שכמו שזה בחי

בני ישראל אוטוטו נכנסים לארץ ישראל, אלוקים מצווה לא להלחם בבני עשיו, לא במואב וגם לא בבני עמון, ואכן בני ישראל לא נלחמים בעמים האלו. אבל כאשר מתקרבים לסיחון מלך חשבון הסיפור שונה, הפעם אלוקים מצווה להלחם: "קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן, רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה " לכאורה ציווי מפורש של אלוקים לפתוח במלחמה מול סיחון. ומה משה עושה? האם הוא אכן פותח במלחמה? מפתיע מאד לראות שמשה עושה בדיוק הפוך! "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר..." משה דווקא פותח בקריאה לשלום, ואפילו מנסה באריכות לשכנע את סיחון ללכת בדרך של שלום. הוא מוכן לשלם בכסף מלא על האוכל והשתיה של בני ישראל בעברם דרך ארצו של סיחון. בנוסף, הוא מנסה לשכנע את סיחון שבני עשיו ובני מואב כבר אפשרו לבני ישראל לקנות מהם אוכל ומזון... אבל זה לא עוזר. ה' מקשה את ליבו של סיחון שלא מאפשר לבני ישראל לעבור בגבולו ולבסוף בני ישראל נלחמים בו, מנצחים אותו ו