העורב והיונה | לפרשת נח

שני עופות שונים משלח נח מהתיבה, עורב ויונה.
בדברי הנביאים נמשלת כנסת ישראל ליונה ואצלנו היא מסמלת אהבה ושלום (זוג אוהבים, נמשלים לזוג יונים),
לעומת זאת, העורב, מה הוא מסמל? כשקולו של מישהו אינו ערב, אז אומרים שיש לו קול של עורב...

מדוע זכתה היונה ליחס המיוחד הזה ובמה אשם העורב?

נשים לב למסופר בפרשה. כשנח שולח את העורב מהתיבה מה עושה העורב?
אומרת התורה: "ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ"

העורב כאילו אומר: בתיבה טוב לי, דואגים לי לכל מחסורי. כל עוד התנאים בחוץ לא טובים לפחות כמו בתיבה, או עד שהארץ תתייבש לגמרי ולא תהיה ברירה אלא לצאת, בינתיים, אני כאן. גם אם תשלח אותי - אני חוזר.

הוא אגואיסט, הוא חושב רק על עצמו.

לעומתו, היונה, מבינה שהיא נדרשת לתפקיד.
אפילו כשנח משלח אותה בפעם הראשונה ועדיין המים על פני כל הארץ, היא לא ממהרת להיכנס חזרה לתיבה, כאילו אומרת לנח: "הלוואי הייתי יכולה להסתדר לבד בחוץ..." אז נח מכניס אותה (היא לא נכנסת לבד) - כך כתוב: "וישלח ידו ויקחה, ויבא אותה אליו אל התיבה"

לאחר מכן, בפעם השניה, היונה אמנם חוזרת, אך היא מביאה איתה עלה של זית. אומרים על כך חז"ל בפרק שירה, שאומרת היונה: "ריבונו של עולם! יהיו מזונותי מרורים כזית בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש על ידי בשר ודם"

ובפעם השלישית, היא כבר לא חוזרת, אף על פי שעדיין הקרקע לא היתה יבשה, שהרי נח המתין עוד כמעט חודשיים עד שיכל לצאת מן התיבה לקרקע יבשה. ליונה מספיק שיהיו לה עצים לנוח עליהם ולבנות לה קן.

ולמה? כי היונה אוהבת את החירות, ולא על חשבון אחרים. יחד עם כך שהיא ששה לעזור.

אולי זו הסיבה שיונה עם עלה של זית הפכה לסמל של שלום, שהרי לא מובן איזה מין שלום בכלל היה אצל נח... הרי לא היה עוד אף אחד בעולם לעשות איתו שלום...

אלא, שהתכונה הבסיסית הנדרשת בשביל שלום, היא להיות כמו היונה: לדעת לשמוח בחלקך, במתנת שמים
ולחפש תמיד איך לעזור לאחרים, במיוחד כשזו הכרת טובה למי שגמל עמך חסד.

שזוהי הסגולה הטובה ביותר לקשר, לאהבה ולשלום.

שבת שלום!