פעולת השתיקה | לפרשת מטות

בתחילת פרשת מטות, התורה אומרת שהבעל יכול להפר לאשתו את הנדר שלה. אבל אם הוא לא מפר אז הנדר קיים.
ושתי שאלות חזקות עולות מהפרשיה הזו:

שאלה ראשונה: מדוע התורה חוזרת כל כך הרבה פעמים על כך שאם הבעל לא מפר את הנדר אז הוא נשאר קיים. הרי זה דבר שאמור להיות מובן מאליו: "וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ לֹא הֵנִיא אֹתָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וכו'... וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ אוֹ אֶת כָּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ, ועוד פעם: הֵקִים אֹתָם כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ"
הרי זה כבר נאמר, אז מדוע יש לחזור על זה שוב ושוב?

ושאלה שניה: מה זה "להחריש"? להחריש על פי ההקשר של הפסוקים זה לא לדבר, לא להגיב. אבל נראה שזה יותר מלא לדבר, זה גם לא לשמוע, לעשות את עצמך כחרש. והתורה נותנת לזה שם של פועל: "להחריש" איזה מין פועל זה?

אולי השימוש בפועל המיוחד הזה והחזרה עליו שוב ושוב באה ללמד אותנו מסר חשוב:
אם חשבנו שלשבת בשקט זו פעולה פאסיבית, מלמדת אותנו התורה שלפעמים לשבת בשקט זו פעולה אקטיבית.
כאשר אתה קשור לאדם מסויים - יש לך אחריות עליו. ואם אתה שומע משהו בעייתי - אסור לך להחריש.
לא תוכל לומר אחר כך "לא עשיתי כלום" כי אי העשייה במקרה הזה משמעותה עשייה אקטיבית, "החרשה!"

הביטוי "החרש יחריש" שמופיע כאן מזכיר לנו ביטוי דומה מאד שמופיע במגילת אסתר בדברי מרדכי היהודי לאסתר המלכה: "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת"

לפעמים אנחנו נחשפים לכל מיני מצבים ואנחנו אומרים לעצמנו: נשב בשקט ולא נעשה כלום.
ברירת המחדל היא תמיד הכי נוחה. אבל התורה מלמדת אותנו שלפעמים חדילה משמעותה עשייה.

"ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". אם התגלגלנו והגענו לסיטואציה כזו, כנראה שנדרש מאיתנו לפעול.

בדור המיוחד שלנו צריך להיות באמת חרש כדי לא לשמוע את הקולות של שנאת חינם שעדיין נשמעים ברחובותנו.
עלינו לא רק להאמין בדרך של שלום ואהבת ישראל אלא גם לקום ולעשות ולהרבות שלום בכל הזדמנות.
כל מי שיש לו אזניים - אסור לו להחריש.

שבת שלום!