מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ | לפרשת ניצבים
כל שנה כשאני קורא את המילים בתחילת פרשת השבוע: "מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" אני מתקשה. מה פשר הסקאלה הזו? מי המעולה ומי הפחות שהתורה מותחת ביניהם קו כאילו כל עם ישראל כלולים בטווח הזה שבין חוטב העצים לשואב המים?
ונראה לי בסייעתא דשמייא ליישב:
שואב המים מביא את המים. המים משקים את העץ. העץ צומח ואז בא חוטב העצים ולוקח ממנו חומר לבניינו של עולם - מעשה ידי אדם.
שאיבת המים הטהורים (שיורדים מהשמיים) מסמלת את עבודתם של תלמידי החכמים. "אין מים אלא תורה"
מים אלו מגדלים עצים - "עץ חיים היא למחזיקים בה"
חוטבי העצים אלו אנשי המעשה, העוסקים ביישובו של עולם.
המים נותנים חיים לחומר שהוא העץ ואנשי המעשה לוקחים את העץ ומיישבים בו את העולם.
כאשר העץ רווי במי תורת חיים, העולם שיבנה ממנו יהיה עולם של חסד ואמת, עולם המתוקן במלכות ה'.
ואכן כל עם ישראל כלולים בטווח הזה שבין תלמידי החכמים - "שואבי המים" לבין אנשי המעשה - "חוטבי העצים" ומקבלין דין מן דין.
תגובות
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך!