העטיפה לא חשובה, אבל העטיפה - בהחלט כן! | לפרשת אמור


העטיפה (כשם עצם) ממש לא חשובה אבל העטיפה (כפועל) בהחלט כן!

בפרשת השבוע שלנו, פרשת אמור, מפורטת רשימה של מומים שפוסלים את הכהן מלשרת בבית המקדש ועוד רשימה של מומים הפוסלים את הבהמה מלעלות כקרבן על המזבח.

הדרישה של התורה שהכהנים וכן הקרבנות יהיו "תמימים" ויפים כלפי חוץ מעוררת בנו שאלה מהותית וחשובה: מדוע חשובה החיצוניות?

בעיקר הלב מתקשה להבין את המגבלה על הכהנים. אם הכהן צדיק וישר ובעל לב טוב, אבל נולד עם מום מסויים, מדוע ייגרע חלקו מלעבוד את עבודת הקודש בבית המקדש?

בגמרא במסכת תענית מובא סיפור על ר' יהושע בן חנניה שהיה מכוער אך חכם גדול. יום אחד שאלה אותו בת הקיסר, כיצד חכמה כל כך מפוארת שוכנת בכלי כל כך מכוער? ר' יהושע החזיר לה בשאלה: באיזה כלים מאחסנים את היין בבית אביך? בכלים של חרס או בכלים של זהב וכסף? אמרה לו: בכלים של חרס. אמר לה: אתם אנשים חשובים, יותר ראוי שתשמרו את היין בכלים של זהב וכסף. פקדה בת הקיסר להעביר את היין לכלים של זהב וכסף וכמובן החמיץ כל היין. שאל הקיסר את ביתו: מי נתן לך את העצה הזו? אמרה לו: רבי יהושע בן חנניה. פנה אליו הקיסר ושאל אותו "מדוע אמרת לה כך?" אמר לו: כפי שהיא שאלה אותי כך שאלתי אותה, היא שאלה אותי למה חכמה מפוארת בכלי מכוער אז שאלתי אותה למה יין שהוא משובח בכלי חרס פשוטים.." הבין הקיסר את המסר אך שאל את רבי יהושע: "והרי יש אנשים שהם גם חכמים וגם יפים?" ענה לו רבי יהושע: אם הם היו מכוערים הם היו חכמים יותר.

הסיפור הזה רק מחזק את השאלה שלנו. מהסיפור משתמע שהחיצוניות היפה רק מפריעה לפנימיות אז למה חשובה החיצוניות?

התשובה מופיעה בדברי הנביא מלאכי: "וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע… הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָאוֹת" הנביא מציג השוואה בין מתנה לאדם לבין מתנה לאלוקים. 

כשאנו מעניקים מתנה לאדם, יש הבדל גדול בין אם השקענו בעטיפה היפה של המתנה, לבין אם הבאנו אותה סתם ככה.
אם הזמנו אדם חשוב לארוחה, גם אם האוכל בריא וטעים יש משמעות גדולה לסידור החדר והשולחן, לכלי האוכל, לתאורה.. מדוע זה חשוב? כי בכך אנו מביעים את ההערכה שלנו לאותו אדם אותו אנו מעוניינים לכבד.

שימו לב ללשון הפסוק: "וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע…", אדם לכאורה יכול לומר: מה רע בזה? וכי הבשר של בהמה עיוורת טעים פחות מבשר של בהמה שרואה 6/6?! כנראה שלא. ועדיין - זה לא מכובד להביא כמתנה כבשה עיוורת. רק בגלל ההגשה!
ההגשה היפה היא הדרך שלנו להביע כבוד (1).

האם העטיפה של המתנה חשובה בפני עצמה? האם מתנה ללא עטיפה נחשבת פחות? לא.
אבל כאשר אנחנו מעניקים את המתנה אז החיצוניות חשובה. ההגשה חשובה.


לכן, כהן שהוא בעל מום יכול להיות כהן קדוש עליון ואנחנו נכבד אותו במאד מאד. ולא זו בלבד, יכול להיות שגוף יפה היה אף מונע ממנו להגיע למעלה הגדולה שהגיע אליה (כפי שטען ר' יהושע). ובכל זאת - לא נשתמש בכהן כזה כדי לשרת את ה', כי העטיפה שלו לא מושלמת.

תשאלו, מה יותר חשוב, העטיפה או הפנימיות? התשובה פשוטה! ברור שעדיפה פנימיות טהורה ואפילו עם עטיפה מכוערת מאשר פנימיות מכוערת, גם אם היא בעטיפה מפוארת. אבל בבית המקדש אנחנו רוצים את השילוב של שניהם. פנימיות מושלמת עם עטיפה מושלמת!

בספר מסילת ישרים מביא הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) את דברי הגמרא שרב ענן היה לובש גונדא, שזהו בגד שחור, בערב שבת כדי שיהיה ניכר שבשבת הוא לובש בגדים לבנים שלא כמו ביום חול! מסביר הרמח"ל שמכאן אנחנו למדים שלא רק ההכנה לשבת היא מכבוד השבת אלא אפילו ההעדר בשאר הימים הוא כבוד לשבת בכך שהוא מבליט את המיוחדות של שבת!

דוגמא מעשית לכך, למשל, מי שיש לו נעליים מיוחדות לשבת (וראוי שיהיו), כאשר הוא מקפיד שלא  לנעול אותן בימות החול הוא מראה בזה את הכבוד שהוא מעניק לשבת. האם הנעליים של ימות החול הן פחות חשובות? לאו דווקא. יש להן תפקיד משלהן, וייתכן מאד שנעלי השבת לא יוכלו לעשות אותו כראוי, דווקא משום היותן יפות ועדינות. אבל לכבוד שבת נלבש דווקא אותן - בגלל החיצוניות שלהן.

יש בעניין הזה סתירה מעניינת: מצד אחד אנחנו אומרים שהכי חשובה הכוונה והכי חשוב הלב ולא צריך להסתכל על החיצוניות, מצד שני - החיצוניות היא הדרך הטובה ביותר, בעולם שלנו, כדי לבטא את רגשי הלב שלנו כלפי חוץ.

נראה כי יישוב הסתירה הוא בנקודת המבט:
כשאני מביט על אדם אחר - עלי לכוון לפנימיות ולא לחיצוניות. שכן, במקרים רבים החיצוניות עלולה להטעות ולהציג מצג שווא. עלולה להיות חיצוניות יפה שמסתירה פנימיות מכוערת ואף מסוכנת. ויכול להיות גם מצב של חיצוניות שאינה יפה אבל תחתיה מסתתרים יהלומים. לכן - נתבונן תמיד פנימה, גם אם זה קשה.
אך לעומת זאת, כשאני בא להציג את עצמי בפני אחרים (וכמובן, בפני ריבונו של עולם) או אז, עלי דווקא להשקיע בחיצוניותי, לא כדי לכבד את עצמי! אלא כדי לכבד את האחר! כדי להגיש לו את "עצמי" בכלים נאים ככל האפשר.
גם אם העטיפה עצמה, החיצוניות, אינה חשובה בפני עצמה, שהרי היא רק עטיפה. אבל ההתעטפות בה - חשובה! זו הדרך שלי להראות לאחר את הכבוד שאני רוחש לו.

כעת, אם נרצה להעמיק קצת יותר, נשאל: מדוע באמת העטיפה מביעה כבוד? אם אנחנו יודעים שהיא לא העיקר, מדוע עדיין היא חשובה לנו כמקבלים. נראה שהתשובה היא: תשומת הלב! הפנימיות שלנו היא, במקרים רבים - מתנה מאלוקים, וגם אם היא תוצאה של עבודה והשקעה רבה, בסופו של דבר זוהי השקעה בעצמינו, בפנימיות שלנו.
לעומת זאת - החיצוניות - היא, באופן מוחשי יותר - למען האחר. וההוכחה לכך - שכאשר אנו לא נמצאים בחברת אנשים שאנחנו מכבדים אז אנחנו משקיעים הרבה פחות בחיצוניות שלנו!
כאשר אנחנו משקיעים בחיצוניות, אנחנו אומרים, ללא מילים, לסובבים אותנו - השקענו בכם! אנחנו כאן בשבילכם! (2)

____________________________________________

(1) גם את אלוקים אנחנו מחוייבים לכבד למרות שהוא אינו זקוק לכבוד שלנו. הכבוד הוא סוג של "הכרת הטוב" כמו הורים ששמחים בכך שיש להם ילדים היודעים להכיר טובה, גם אם הם לא נפגעים באמת מהיחס של הילדים כשהם לא מכבדים אותם. למשל, אם הילד אומר לאביו חס ושלום: "אתה מפגר" האבא לא באמת נפגע מהיחס של הבן הוא בעיקר מצטער על הבן והאופי שלו. נכון?

(2) זה גם השורש לדיני צניעות. כאשר אדם (איש או אישה) מתלבש באופן בולט יותר מידי, ברשות הרבים, הוא בעצם אומר, ללא מילים: "הנה אני מגיש את הפנימיות שלי עבור כל דורש" וזו בעיה, כמובן. לעומת זאת, כשזה נעשה באופן אינטימי בין בני זוג נשואים זה כמובן מבורך ורצוי. עם זאת - גם לבוש מסמורטט או מלוכלך הוא בולט, וגורם לתחושת דחייה, במקרה זה, כביכול האדם אומר לסובביו: "תתרחקו ממני", וגם זו בעייה. לכן, על האדם להתלבש בלבוש נאה ומכובד, המתאים למעמדו החברתי ובכך יכבד את סובביו.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

התנאי לקבלת התורה | לפרשת יתרו

עז כנמר | לפרשת פנחס

כל החיים פעמונים ורימונים | לפרשת פקודי