יעקב זכריה נמן

"וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו, וְהֵם - לֹא הִכִּרֻהוּ" מספרת לנו התורה. ונראה שזהו משפט מפתח. מכאן מתחיל סיפור של התנכרות מצד יוסף - "ויתנכר אליהם וידבר איתם קשות..." מצד אחד, יוסף לא חושף את זהותו בפני אחיו, אבל מצד שני, נראה שהוא לא ממש מקפיד על מידור מלא… כשנכנסים קצת לסיפור זה מעורר פליאה גדולה, איך זה שהאחים לא העלו בדעתם, לפחות כאפשרות סבירה, שהעומד מולם, הוא יוסף בעצמו? הרי הם נפגשו איתו כמה וכמה פעמים והכל מתנהל איתו מוזר, החל בזה שהוא חושד בהם כמרגלים אחר כך הוא מסכים לשחרר את כולם ולאסור רק את שמעון, ולמה דווקא את שמעון? אומרים חז"ל ששמעון ולוי היו אלו שהציעו להרוג את יוסף וגם יוסף ידע שכששמעון ולוי ביחד זה מסוכן (הרי הם לבד הרגו את כל העיר שכם) ולכן הוא דואג להפריד ביניהם. אבל האחים לא שואלים את עצמם מדוע בחר המשנה למלך לאסור דווקא את שמעון. או שהם כן שואלים, אבל לא יודעים לענות את התשובה... אבל כאן זה לא נגמר. הם מגיעים הביתה ומגלים שצרורות הכסף שלהם הוחזרו! הם נחרדים, אבל עדיין לא מבינים. כשהם חוזרים למצרים עם בנימין, הרמזים מתחילים לה

"ויכר יוסף את אחיו והם - לא הכירוהו" מספרת לנו התורה. נראה שזהו משפט מפתח. מצד אחד, יוסף לא חושף את זהותו ("ויתנכר אליהם"), אבל מצד שני, נראה שהוא לא מקפיד על מידור מלא, בלשון המעטה... למי שקצת נכנס לסיפור, זה ממש מעורר פליאה. כיצד האחים לא העלו בדעתם, לפחות כאפשרות סבירה, שהעומד מולם, הוא יוסף בעצמו? הרי היו להם, לא מעט, סיבות לחשוד: למה הוא מבקש להביא את בנימין? למה הוא אוסר דווקא את שמעון? למה הם קיבלו את הכסף חזרה (טעות?! יכול להיות דבר כזה?!)? מדוע מזמינים אותם לארוחת צהרים? כיצד לא באים אליהם בטענות על העיכוב בהבאה של בנימין? מדוע המשנה למלך בורח לחדר כשהוא רואה את בנימין? כיצד הוא יודע את סדר הגילאים שלהם? ומדוע שוב מחזירים להם את הכסף? בנוסף לכל הרמזים, הרי זו ממש התגשמות של החלומות שיוסף סיפר להם בילדותו, אז... אולי, זה באמת מה שקורה עכשיו? שהחלומות של יוסף מתגשמים... אין אפשרות כזו?! הרי יוסף הוא אחיהם! הם גדלו יחד! נכון, עכשיו יש ליוסף חתימת זקן, יש לו גם לבוש מצרי, אבל עדיין, התכונות שלו הן לא אותן תכונות?! כיצד האחים לא מעלים בדעתם, ולו לרגע, שה

המון דברים אפשר ללמוד מהפרשה שלנו על יחסים בין אחים. וזה אולי, אחד מהם: גם אם יש לך חלומות גדולים, לא תמיד כדאי לשתף בהם את האחים שלך. זה עלול לגרום לריחוק מיותר. שמור את החלומות שלך עמוק בלב ואת אהבתך לאחים שלך, אותה תגלה. צריך לפעמים כח של איפוק. לא לומר הכל. בפרשה מסופר על שנאת האחים ליוסף בעקבות חלומות הגדלות שהוא מספר להם. בבגרותו, יוסף, כמשנה למלך מצרים, נוהג כבר לגמרי אחרת. הוא מתאפק. הוא חושב פעמיים, לפני שהוא מספר לאחים שלו את תכניותיו וחלומותיו. הוא מודע לכך, שחשיפה של החלום לפני התגשמותו, עלולה לסבך את העניינים. לכן, רק כשבנימין מגיע וכל אחד עשר אחיו משתחווים לו, רק אז, כשהחלום כבר התגשם במלואו, יוסף מתגלה לאחיו וחושף את זהותו. וכמובן, גם את אהבתו הגדולה לאחיו.    כך, באמצעות כח האיפוק והשתיקה הוא מצליח לאחד מחדש את כל המשפחה. וזוהי נקודה למחשבה גם עבורנו היום. מוטב שנתאפק ונשמור על זכות השתיקה בכל הנוגע לנושאים בהם החלומות שלנו לפעמים שונים ואפילו סותרים. ישנם מספיק נושאים משותפים, מקרבים ומאחדים, לשוחח, לכתוב ו'לטקבק' עליהם. מסתבר שדיבור על חלו

כשיעקב אבינו ירא מהפגישה הצפויה עם עשיו, הדבר הראשון שהוא עושה זה לחלק את המחנה שלו לשני מחנות: "וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה" אחר כך, יעקב פונה בתפילה לאלוקים, וכך הוא אומר: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ, כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" כשעברתי את הירדן בדרך לחרן, לא היה לי כלום! היה לי רק מקל. "וְעַתָּה" עכשיו,  "הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת!" הלשון הזו: "ועתה הייתי לשני מחנות" נראית מוזרה ביותר. הרי החלוקה לשני מחנות בוצעה על ידי יעקב ממש עכשיו, בגלל הפחד מעשיו, לפני כן היה רק מחנה אחד! וכאן, יעקב אומר "שני מחנות" דווקא כדי לתאר את השפע הגדול שה' נתן לו. על פניו, זה נראה ממש אבסורדי! התשובה היא, כנראה, שיעקב אבינו ידע את הסוד, איך למצוא את האור בתוך החושך וכך גם לגרש אותו! אמנם אני נאלץ לחלק את המחנה שלי לשני מחנות, אומר יעקב, אבל זה שיש לי בכלל, כל כך הרבה משפחה ועבדים

ניסיתם פעם לשים ראש על אבן במקום על כרית? זה לא נח, נכון? אי אפשר באמת לישון ככה. אז אפשר להבין מדוע יעקב אבינו לא לוקח אבן אחת אלא הרבה אבנים "מאבני המקום" ושם למראשותיו כאשר הוא רוצה לישון. כאשר שמים הרבה אבנים קטנות סביב הראש אז אפשר לארגן איתם תמיכה יחסית נוחה לראש. אבל בסוף הסיפור כתוב, שיעקב לוקח את האבן שהוא שם למראשותיו ושם אותה כמצבה, ואומרים חז"ל, שנעשה נס, והאבנים שיעקב אבינו שם למראשותיו, התאחדו והפכו לאבן אחת, אבל עכשיו האבן נוחה, היא בדיוק בצורה של הראש של יעקב, נכון? אז נח לישון עליה! אולי יש כאן מסר חזק שאנחנו יכולים ללמוד: כמו שאי אפשר לשים ראש על אבן אחת, ככה גם יהודי אחד או שבט אחד, כשהוא לבד - הוא לא יכול באמת להביא תועלת משמעותית לעם ישראל (1) אבל כאשר כל האבנים מצטופפות וכל אחת תופסת את המקום הראוי לה ליד חברתה וסביב הראש של יעקב אבינו, כאשר כל אחד מישראל מוצא את מקומו הנכון בתוך עם ישראל וקרוב לתורה, אז, מגיעה אחדות נפלאה ואז אפשר לחלום על סולם עם מלאכים ואז האבן האחת הזאת הופכת למצבה שמאירה לכל העולם ואז המקום הופך לבית אלוקים

מי שזכה לזכה לבנות זוגיות טובה, יודע... לפני שמתחתנים יש אורות גבוהים, אחר כך יש עבודה. ורק מי שמצליח בעבודה זוכה לאור הגדול עוד יותר. בתחילת פרשת השבוע יעקב מציב אבן כמצבה בבית אל וגם בסוף הפרשה הוא מציב אבן כמצבה, בהר הגלעד, כשהוא כורת את הברית עם לבן. מה ההבדל בין שתי המצבות הללו? ההבדל הוא, שבברית עם לבן, בנוסף למצבה, יעקב גם מבקש מאחיו שילקטו אבנים ויעשו גל. מדוע? מדוע לא מספיקה המצבה? אולי, כי את 'אבן המצבה' הראשונה, יעקב מציב "לפני החתונה", אחרי שהוא חולם חלום מרגש על מלאכים ועל שמירה אלוקית. גם בהמשך הדרך הוא 'נושא את רגליו', אוהב את רחל היפה, בת משפחתו, ובכוחות על אנושיים, מרים אבן שרועים רבים וחסונים לא מצליחים להרים. אבן המצבה הראשונה, מסמלת את ברכת ה' ואת השגחתו הגלויה. אבן אחת, ללא מגע יד אדם. מצבה. אבל אחרי שיעקב מגלה את רחל, מתחילה תקופה של עבודה. לא פחות מעשרים שנים קשות של עבודה, עם לבן הרמאי והנכלולי. כעת, תמימותו של יעקב עומדת למבחן קשה, שיעקב עומד בו בהצלחה. אז, בסוף התקופה הקשה הזו, מגיעה אבן המצבה השניה. בזכות ישועה