יעקב זכריה נמן

כל שנה כשאני קורא את המילים בתחילת פרשת השבוע: "מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" אני מתקשה. מה פשר הסקאלה הזו? מי המעולה ומי הפחות שהתורה מותחת ביניהם קו כאילו כל עם ישראל כלולים בטווח הזה שבין חוטב העצים לשואב המים? ונראה לי בסייעתא דשמייא ליישב: שואב המים מביא את המים. המים משקים את העץ. העץ צומח ואז בא חוטב העצים ולוקח ממנו חומר לבניינו של עולם - מעשה ידי אדם. שאיבת המים הטהורים (שיורדים מהשמיים) מסמלת את עבודתם של תלמידי החכמים. "אין מים אלא תורה" מים אלו מגדלים עצים - "עץ  חיים היא למחזיקים בה" חוטבי העצים אלו אנשי המעשה, העוסקים ביישובו של עולם. המים נותנים חיים לחומר שהוא העץ ואנשי המעשה לוקחים את העץ ומיישבים בו את העולם. כאשר העץ רווי במי תורת חיים, העולם שיבנה ממנו יהיה עולם של חסד ואמת, עולם המתוקן במלכות ה'. ואכן כל עם ישראל כלולים בטווח הזה שבין תלמידי החכמים - "שואבי המים" לבין אנשי המעשה - "חוטבי העצים" ומקבלין דין מן דין.

פרשת השבוע שלנו פותחת במילים: "אתם ניצבים היום כולכם... וממשיכה במילים: לעברך בברית ה' אלוקיך" מתחילה בלשון רבים ועוברת ללשון יחיד. כאשר אנו ניצבים, עומדים, כל אחד בפני עצמו, (לשון רבים). אז אנו עומדים לפני ה' אבל אנחנו לא כורתים איתו ברית. איננו נקראים בנים, אלא בבחינת עבדים הניצבים לפני האדון לשרתו. רק כאשר אנו עם אחד, מאוחד, כאיש אחד בלב אחד. כאשר איננו "ניצבים", אלא מוכנים לכפוף קצת את קומתנו ואת גאוותנו, אז אנחנו זוכים לברית עם אלוקים: "לעברך בברית ה' אלוקיך..." "לעברך" - לשון יחיד, כולנו כאחד. וכידוע, לפעמים כדי לעבור צריך להתכופף קצת... בתפילות ראש השנה הבא עלינו לטובה נאמר בתפילה כמה וכמה פעמים: "אם כבנים אם כעבדים. אם כבנים, רחמינו כרחם אב על בנים, אם כעבדים - עינינו לך תלויות..." מספרים על חסיד אחד שהיה רוקד משמחה ביום ראש השנה. תמה עליו יהודי עובר אורח: הכיצד אתה כה שמח וצוהל? הרי יום הדין היום, בו אלוקים שופט את כל בני העולם ובריות בו נכתבות לחיים ולמוות! ענה לו החסיד: אכן כל העולם כולו עומד למשפט

בפרשת הברכות והקללות שנאמרו בין הר גריזים והר עיבל, מפורטות אחת עשרה עבירות שעל כל אחת מהן - "ארור האיש..." אשר יעשה אותה. רש"י מסביר, וכך גם מתבקש לפי פשט הפסוקים שלפני שאמרו ארור על מי שיעשה את העבירה אמרו ברוך על מי שלא יעבור את אותה עבירה. השאלה המתבקשת היא, מדוע זכו דווקא אחת עשרה העבירות הללו, לדגש כל כך מיוחד, במעמד דרמתי שכזה, ושעליהן במיוחד נאמרת בקול רם ההצהרה שמי שישמור אותן יהיה ברוך ומי שלא ישמור אותן יהיה ארור. וכל העם עונה אמן. כנראה שיש משהו מיוחד במצוות האלו. מה מיוחד בהן? אם תשימו לב, כל אחת עשרה העבירות המפורטות, הן עבירות שבדרך כלל נעשות בסתר . מי שעושה פסל ושם בסתר, מי שמכה רעהו בסתר, עבירות של גילוי עריות שמן הסתם נעשות בסתר, לקיחת שוחד שכמובן נעשה בסתר וכל שאר העבירות שמנויות שם, מי שקצת יחשוב יבין שאלו עבירות שנעשות בדרך כלל, בסתר. עכשיו נוכל להבין מדוע דווקא בנוגע לעברות הללו הלויים מדגישים שמי שישמור אותן יזכה לברכה מיוחדת וגם נדרש איום דרמתי כזה, "קללה" למי שיעבור עליהן. כי, כאשר אף אחד לא רואה, בסתר, יש בנו נטייה לחפף קצת... ו

בסוף פרשת כי-תצא אנחנו קוראים על המצווה לזכור את אשר עשה לנו עמלק ולמחות את זכרו מתחת השמים... הי, רגע, לא אמרנו עכשיו שני דברים סותרים?! מצד אחד אנחנו מצווים לזכור, ומצד שני אנחנו מצווים למחות את הזיכרון?! אז לפי פשוטו של מקרא ברור שהמצווה לזכור היא לזכור את מה שעמלק עשה לנו והמצווה למחות את זכרו הכוונה היא להשמיד אותו, פיזית, מעל פני האדמה. אבל זה לא כל כך מסתדר, שהרי הרמב"ם כותב שאפילו עמלק יכול להשלים עם ישראל, ואם הוא משלים - אז לא הורגים אותו! ובתלמוד אף מובא שמבני בניו של המן הרשע, צורר היהודים, שהיה מזרע עמלק, למדו תורה בבני ברק! אז כיצד נמחה את זכרו של עמלק? במיוחד בימינו, שכבר אף אחד איננו יודע מיהו עמלק, אז לכאורה זכרו כבר נמחה ואם כך, מדוע אנחנו ממשיכים ללמוד על המצווה הזו ואפילו להקפיד לשמוע בשבת שלפני פורים את "פרשת זכור" ולקיים בכך מצווה דאורייתא? איפה זה פוגש אותנו? כדי להשיב על כך, אפשר אולי לומר שהמצווה למחות את זכר עמלק היא לא רק פיזית אלא גם רוחנית, למחות את זכר עמלק מתוכנו. מה עשה עמלק? הוא היה הראשון להלחם עם ישראל אחרי כל הניסים במצר

הגמ' בבבא בתרא דף ט"ז ע"ב מביאה שני הסברים מדוע עשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים ביום שמת אברהם אבינו. הסבר אחד - כמו שעדשה אין לה פה (אין לה סדק כמו לשאר קטניות) כך גם האבל אין לו פה. והסבר שני - מה עדשה זו "מגולגלת" גם אבילות מגלגלת ומחזרת על כל באי עולם. והגמרא שואלת, באיזה מקרה למעשה יהיה הבדל בין שני ההסברים, ומתרצת - לנחם בביצים. רש"י וכל המפרשים שמצאתי מפרשים את תירוץ הגמרא כך: לפי ההסבר שעדשה אין לה פה גם לביצה אין פה ולכן היא גם מתאימה לתבשיל של אבלים, אבל לפי התירוץ שעדשה מגולגלת אי אפשר לנחם בביצה כי ביצה אינה מגולגלת. ומי אני הקטן שאחלוק על פה קדוש של רש"י אבל כשקראתי את הגמרא לראשונה הבנתי בפשיטות אחרת (ואשמח למצוא מפרש קדמון שמסביר כפי שהבנתי) וכך הבנתי בפשיטות: לפי התירוץ שעדשה מגולגלת - גם הביצה מגולגלת ואפשר לנחם בה (אע"פ שהיא בצורה אליפטית עדיין היא מעוגלת ורומזת לגלגול, ואפילו יש מושג בתלמוד שנקרא "ביצים מגולגלות"). ולפי התירוץ שעדשה אין לה פה לא יועיל לנחם בביצים כי הרעיון שלעדשה אין פה זה בגלל שמשווים אותה לשאר מי

לפני יציאה למלחמה נדרשים שוטרי בני ישראל להכריז: "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" הירא ורך הלבב נדרש שלא לצאת למלחמה עם אחיו בני ישראל. אבל מיהו אותו "ירא ורך הלבב" וממה הוא מפחד? נחלקו בכך גדולי ישראל. ר' עקיבא אומר: כמשמעו, מי שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. לעומתו ר' יוסי הגלילי סובר: זה הירא מעבירות שבידו. אנחנו מבינים שלדעת רבי יוסי הגלילי הירא מעבירות שבידו, חושש שבגלל העבירות שעשה הוא לא ישוב בשלום מהמלחמה ולכן הוא פטור מלצאת אליה. לפי דבריו רק צדיק גמור יכול לצאת למלחמה. אבל האדמו"ר מפיאסצ'נה כותב בשם אביו הסבר אחר לדבריו של ר' יוסי הגלילי: מי שעובד את ה' רק לצרכו האישי, מיראת העונש או כדי לקבל פרס. אז הוא מתיירא רק מעברות שבידו שלו , ולא מעבירות של חברו, מהן הוא לא מודאג. אבל מי שעובד את ה' כדי למלא את רצונו של ה', אז גם מעבירות חבירו הוא מתיירא! כיוון שגם עבירות חבירו הן נגד רצונו של הבורא! והוא הרי משתוקק למלא את רצונו של ה'. וזהו "הירא מעבירות שבידו&qu