יעקב זכריה נמן

  בפרשתנו מוזכרת, בין השאר, מצוות "השבת אבידה". את הציווי התורה מסיימת במילים: "...וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂ֗ה לְכׇל־אֲבֵדַ֥ת אָחִ֛יךָ אֲשֶׁר־תֹּאבַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ וּמְצָאתָ֑הּ לֹ֥א תוּכַ֖ל לְהִתְעַלֵּֽם" הניסוח הזה איננו רגיל. היינו מצפים שהתורה תכתוב כהרגלה: "אל תתעלם" או "לא תתעלם" בלשון ציווי. הרי לכאורה האדם יכול להתעלם מהאבידה ולא להשיב אותה, אלא שהוא מצווה לא להתעלם ולהשיב את האבידה.  מה פשר הציווי החריג במקרה הזה: "ל א תוכל להתעלם"? האם התורה יכולה לצוות עלינו לא להיות יכולים?!... התשובה היא כנראה, שכן.  ישנן שתי אפשרויות: אפשרות אחת, שכאשר אדם רואה אבידה של חבירו זה לא באמת אכפת לו, אבל הוא כופה את רצונו ובכל זאת אוסף את האבידה ומטפל בה עד שהוא משיב אותה לבעליה. האפשרות השנייה היא - שפשוט אכפת לו מהמאבד והוא לא יכול להמשיך הלאה בלי להרים את החפץ ולחשוב לעצמו: "איך אחי האהוב שאיבד את החפץ הזה ישמח כשיגלה שהוא נמצא בשעה טובה!" (לא לחינם התורה משתמשת בנושא הזה שוב ושוב במילה "אחיך") נראה שבמקרה של מצוות "השבת אבידה&q

פרשת ראה מתחילה במילים: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", הפנייה ראה היא פניה ליחיד בישראל אך מעשיו של היחיד בישראל משפיעים על הברכה והקללה של כל עם ישראל. לכן, "נותן לפניכם" - בלשון רבים. בספר שמירת הלשון מופיע מאמר תמוה ביותר בשם רבינו בחיי בעל "חובות הלבבות", כתוב שם שאם אדם מספר בגנות חבירו, המעשים הטובים שלו עוברים לחשבון של אותו אדם שהוא סיפר בגנותו, והמעשים הרעים של האדם שהוא סיפר בגנותו עוברים לחשבון שלו בשמיים. טוב, אנחנו מבינים שלשון הרע הוא דבר נורא ולא טוב, אבל עד כדי כך?! ומה ההיגיון של ניוד הזכויות הזה? לפי הרעיון של הערבות ההדדית בעם ישראל הדבר יהיה יותר מובן: הרי אין עבירות ומצוות פרטיות. כל עם ישראל ערבין זה בזה וגם המצוות והעבירות של כולם, שייכות לכלל ישראל, אלא שלכל אדם מישראל ישנה אחריות על המעשים שלו.  כל זה במצב רגיל כשעם ישראל חיים כשאהבה ואחווה ביניהם אבל כאשר אדם מדבר בגנות חבירו, הוא בעצם מסיר מעצמו את האחווה שיש לו כלפי אותו אדם, וכלפי כלל ישראל. הוא מדבר על המעשים הרעים שאותו אדם עשה, אבל בעצם המעשים הללו שייכים לחשבון של

אחרי המגיפה הגדולה שפקדה את עם ישראל בעקבות החטא עם בנות מדיין, אלוקים מצווה לספור שוב את בני ישראל. אנחנו יודעים שכבר היה מפקד אחד של בני ישראל שמתואר בפרשת במדבר ומעניין לשים לב להבדלים במספרים בין שני המפקדים.  רוב השבטים, כצפוי, עולים במספר. אבל שבט אחד יורד ולא סתם יורד אלא יורד דרמטית. זהו שבט שמעון. במפקד הראשון שבט שמעון מונה קרוב ל60 אלף איש ובפרשה שלנו 22,000 בלבד! זו ירידה דרמטית מאד של עשרות אלפים! ונשאלת השאלה למה? מה קרה לשבט שמעון? מה שיעזור לנו אולי לפתור את התעלומה זו קושיא נוספת: יש עוד שבט קטן ביותר כבר מפרשת במדבר והוא שבט לוי שמונה בפרשת במדבר 22,000 איש בלבד ומגיל חודש לא מגיל 20! למה הוא כל כך קטן? (וגם מעניין הדמיון במספר למניין של שבט שמעון בפרשתנו) הדימיון הזה במספרים הקטנים בין שבט שמעון לשבט לוי מזכיר לנו שיש קשר ביניהם. ואולי הקשר הזה גם יסביר לנו למה הם כל כך קטנים. שמעון ולוי היו אלו שקינאו על כבודה של דינה אחותם והרגו בתחבולה את כל תושבי העיר שכם. שניהם היו קנאים וקיצוניים. כתוצאה מהמעשה הזה יעקב אבינו מקלל את תכונתם הרעה: "ארור אפם כי עז ועברתם כי

שמתם לב שבהרבה בתי כנסת ישנם תמונות של סמלי השבטים ואת הפסוק "יחד שבטי ישראל"? שבטי ישראל שצעדו יחד, כמחנה אחד במדבר, מזכירים לנו יותר מכל את היותנו עם אחד ומאוחד.  וכיצד התכנסו שבטי ישראל במדבר, כדי לצאת יחד למסע משותף? באמצעות החצוצרות. לא סתם התורה מצווה שהחצוצרות ייעשו מקשה אחת. שכן באמצעותן נעשו ישראל במסעם במדבר מאוחדים כמחנה אחד, מקשה אחת. תרועת החצוצרות תמיד היתה מלווה בתקיעה לפניה ותקיעה לאחריה.  התרועה היא קול שבור לחתיכות ואילו התקיעה היא קול אחד שלם. נראה שהרצף הזה של תקיעה - תרועה - תקיעה בא לרמוז לכך שבמקור אנחנו עם אחד ומאוחד, נשמה גדולה אחת. גם אם תלאות ומשברים הופכים אותנו לשברים והשפעות רעות לתרועות, עלינו להתאמץ תמיד לחזור בחזרה אל האחדות המקורית. לכן תמיד מסיימים בתקיעה פשוטה.  הרמז לכך שהתקיעה הפשוטה רומזת לאחדות נראה ברור מהפסוק: "וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ" כשהציבור מתכנס באחדות זה הזמן לתקיעה פשוטה ללא תרועה. לחצוצרות היו עוד שני תפקידים: האחד - לפני יציאה למלחמה היו מריעים בחצוצרות  והשני - בימי שמחה ומועד בזמן הקרבת

פרשת נשא היא הארוכה ביותר בתורה מכיוון שיש בה את התיאור של מה שהביא כל נשיא לחנוכת המשכן. התורה חוזרת שנים עשר פעמים כמעט על אותו קטע בדיוק. הדבר היחיד ששונה זה השם של השבט ושם הנשיא.  חוץ מאצל שבט אחד שבו יש עוד שינוי קטן וקצת מוזר, וזה אצל שבט יששכר. אם בכל שאר השבטים הפתיחה היא קבועה "ביום ה[מספר היום] נשיא לבני[שם השבט ושם הנשיא] קרבנו..." רק אצל שבט יששכר הפתיחה היא שונה: "ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר, הקריב את קרבנו" המילה הקריב חוזרת על עצמה פעמיים ובנוסף תמוה מדוע שבט יששכר שנולד בין אחרוני השבטים זוכה להקריב שני ברשימה? בפירוש רש"י מובא מדרש שעונה על שתי השאלות האלה. המדרש אומר שאצל יששכר מופיעה פעמים המילה "הקריב" מכיוון שהיו שתי סיבות לכך שזכה להקריב שני לשבטים , האחת - ששבט יששכר היו לומדי תורה, והשניה - ששבט יששכר היו אלו שנתנו את העצה לנשיאים לנדב את הקרבנות האלו.  אבל מה כל כך מיוחד בעצה הזו להקריב קרבנות לחנוכת המשכן, הרי זהו דבר מתבקש? מסביר ה"חפץ חיים" שעצתו של נשיא שבט יששכר לשבטים היתה שכל אחד יתנדב את אותם

בפרשת בהר אנחנו קוראים על מצוות השמיטה והיובל. בכל שבע שנים שנת שמיטה ואחרי שבע שמיטות, בשנת החמישים, מגיעה שנת היובל. בשנת היובל ישנה מצווה מיוחדת, מצוות הקהל, בה כל עם ישראל, גברים נשים וטף מתכנסים בבית המקדש ושומעים את הכהן הגדול הקורא בספר התורה. הספירה של שבע פעמים שבע ואז אירוע של קריאה בתורה כשמגיעים לחמישים לא מזכירה לכם משהו?! בטח שמזכירה! את ספירת העומר! מיציאת מצרים עברו חמישים יום עד שקיבלנו את התורה בהר סיני. כנגד זה אנחנו סופרים בימים אלו את ספירת העומר, שבע פעמים, שבעה ימים, עד ליום החמישים - חג השבועות, חג מתן תורה! ההקבלה כאן ברורה ביותר: ביציאת מצרים - שבע פעמים שבעה ימים וביום החמישים התכנסות של כל עם ישראל כאיש אחד בלב אחד, בהר סיני לקבל את התורה. ובארץ ישראל - שבע פעמים שבע שנים ובשנה החמישים, שנת היובל, התכנסות של כל עם ישראל בבית המקדש כאיש אחד בלב אחד לקבל את התורה במעמד "הקהל".  בעצם כל שבוע, כשמו, הוא מחזור קטן של שבעה ימים. ושוב, אחרי ששת ימי המעשה תמיד מגיע יום השבת שהוא יום של התכנסות משפחתית וקהילתית בבית הכנסת (או בחצר בית הכנסת...) לשמוע את קרי