יעקב זכריה נמן

אנחנו עומדים בסוף ספר במדבר, לפני הכניסה לארץ, רגע לפני הנאום הארוך של משה בספר דברים שבסופו הוא מסיים את תפקידו בהנהגת עם ישראל. ובמה עוסקת הפרשה שלנו? בדיני הערים ללויים, ובדין ערי המקלט והרוצח. רגע לפני שמשה עוזב את העולם ונכנסים לארץ, לכאורה היינו מצפים לנושאים קצת יותר אופטימיים. אלא שהרוצח הוא לא עיקר העניין בסיפור. אם נשים לב לפרטים, נראה שערי המקלט הן בעצמן חלק מהערים של הלויים. הלויים כידוע, לא קיבלו נחלה משלהם בארץ, כל שבט נתן להם עיר או כמה ערים. חלק מהערים הללו, היו ערי המקלט. למה הלויים צריכים לגור ביחד עם רוצחים? ועוד - מתי הרוצח בשגגה יוצא מעיר המקלט? כאשר מת הכהן הגדול! מה הקשר? מסבירים חז"ל שהכהן הגדול נושא באחריות על רציחות שקורות בעם ישראל. ומכך שבערי המקלט ישבו דווקא הלויים אנחנו מבינים שהאחראי הוא לא רק הכהן הגדול, כנראה שכל הלויים, באיזושהי מידה, נושאים באחריות וצריכים כעת להשפיע מקרוב על הרוצחים בשגגה. מדוע? כי זה התפקיד שלהם! הכהנים והלויים נחלקו ל24 משמרות, כל משמרת עבדה רק שבועיים בבית המקדש, בשאר השנה הם היו חיל חינוך! כך אומר הרמב&qu

בתחילת פרשת מטות, התורה אומרת שהבעל יכול להפר לאשתו את הנדר שלה. אבל אם הוא לא מפר אז הנדר קיים. ושתי שאלות חזקות עולות מהפרשיה הזו: שאלה ראשונה: מדוע התורה חוזרת כל כך הרבה פעמים על כך שאם הבעל לא מפר את הנדר אז הוא נשאר קיים. הרי זה דבר שאמור להיות מובן מאליו: "וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ לֹא הֵנִיא אֹתָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ  וכו'... וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ אוֹ אֶת כָּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ, ועוד פעם: הֵקִים אֹתָם כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ" הרי זה כבר נאמר, אז מדוע יש לחזור על זה שוב ושוב? ושאלה שניה: מה זה "להחריש"? להחריש על פי ההקשר של הפסוקים זה לא לדבר, לא להגיב. אבל נראה שזה יותר מלא לדבר, זה גם לא לשמוע, לעשות את עצמך כחרש. והתורה נותנת לזה שם של פועל: "להחריש" איזה מין פועל זה? אולי השימוש בפועל המיוחד הזה והחזרה עליו שוב ושוב באה ללמד אותנו מסר חשוב: אם חשבנו שלשבת בשקט זו פעולה פאסיבית, מלמדת אותנו התורה שלפעמים לשבת בשקט זו פעולה אקטיבית. כאשר א

גם הפרשה וגם ההפטרה עוסקות השבוע, בין השאר במעשי קנאות. בפרשה, פנחס בן אלעזר מקנא לכבוד ה' והורג את נשיא שבט שמעון שחטא בפני כל העם יחד עם כזבי בת נשיא מדיין ובהפטרה, אליהו הנביא נלחם בנביאי הבעל ואומר: "קנא קינאתי לה'... כי עזבו בריתך בני ישראל..." מעניין לראות את השוני בתגובתו של אלוקים בשני המקרים. בפרשה שלנו פנחס מקבל חיזוק על מעשיו: "הנני נותן לו את בריתי שלום תחת אשר קינא לאלוקיו..." ואילו בהפטרה, נראה שאליהו הנביא לא רק שאינו מקבל חיזוק, להיפך! ה' מורה לו למשוח את אלישע לנביא תחתיו.ומדוע בכל ברית מילה שמים כיסא לאליהו הנביא? מסביר הזוהר הקדוש: מכיוון שאליהו קיטרג על עם ישראל שאינם שומרים את הברית הוא נדרש לבוא ולראות כיצד עם ישראל דווקא כן שומרים את בריתו של אלוקים! אז מדוע בעצם פנחס מקבל חיזוק על מעשה קנאותו ואילו אליהו הנביא מאבד את תפקידו ונדרש לבוא ולבקר אותנו בבריתות? אם נשים לב לרקע של התקופות הללו נוכל אולי להבין. פנחס פועל בתקופה בה כל עם ישראל עובד את ה', מונהג על ידי משה רבינו וחי במציאות של ניסים גלויים. חטא זמרי נעשה ב

כשהתורה מביאה את מניינו של שבט ראובן אחרי המגיפה, היא מרחיבה בסיפור על צאצאי אליאב - דתן ואבירם: "וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל יְהוָה  וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה..." הביטוי " אֲשֶׁר הִצּוּ " מזכיר לנו משהו... כשמשה יוצא לאחיו במצרים לראות בסבלותם, כך כתוב: "וַיֵּצֵא (משה) בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" המילה "ניצים" מזכירה מאד את הביטוי שנאמר בפרשתנו על דתן ואבירם " אֲשֶׁר הִצּוּ " ואכן אומרים חז"ל שאותם שני אנשים עברים ניצים שהתקוטטו במחנה היו דתן ואבירם! אותם דתן ואבירם שבהמשך "היצו על משה ועל אהרון..." ר' שמעון בר יוחאי אומר במסכת נדרים (דף סד ע"ב) שבכל מקום שנאמר נצים ונצבים אינו אלא דתן ואבירם, והרא"ש על הגמרא הזו מבאר שהמקור למסקנה של רשב"י הוא

מפרשת בלק עולות שאלות ותמיהות רבות, תוך כדי שניסיתי למצוא פיתרון לכמה מהן שמתי לב שיש תשובה אחת שעונה על כמה שאלות יחד וזה פשוט מדהים כמה שזה נראה אמיתי ונכון. שאלה ראשונה - ה' אומר לבלעם בפעם הראשונה לא ללכת עם שרי בלק, בפעם השניה הוא אומר לו "אם לקרוא לך באו האנשים קום לך עמם…" וכי ה' משנה את דעתו?! מה שעוד יותר תמוה שמייד אחרי שבלעם עושה בדיוק מה שה' אומר לו "ויקם בלעם.. וילך עם שרי מואב" ה' כועס עליו: "ויחר אף ה' כי הולך הוא".  למה ה' כועס? הרי זה בדיוק מה שהוא אמר לו לעשות! שאלה נוספת - על פי הגמרא במסכת עבודה זרה ובמסכת ברכות, לבלעם היה את הידע והסגולה לכוון את הרגע היחיד ביום בו ה' כועס. וידע שאם הוא מקלל ברגע הזה הקללה תופסת. הגמרא שם מפרטת מתי בדיוק הרגע הזה ומדוע ה' כועס "תנא משמיה דר' מאיר בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה מיד כועס הקב"ה" והשאלה ממש מתבקשת: אם הכעס של הקב"ה הוא על הגויים שמשתחווים לחמה, מדוע זה זמן טוב לקלל את עם ישראל! להיפ

בתחילת פרשת השבוע אנחנו קוראים את הציווי על פרה אדומה. ידוע שעל מצווה זו קרא שלמה המלך, החכם מכל האדם את הפסוק: "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (קהלת ז,כג) (שמעתי בשם הרב ניסים הכהן זצ"ל "והיא רחוקה" בגימטריא = פרה אדומה) שהרי מצווה זו לא נראית מובנת, מדוע אפר של שריפת פרה אדומה המעורב במים חיים עם עץ ארז ואזוב ושני תולעת מטהר מטומאת מת? מדוע הוא מטמא את כל המתעסקים בו? ועוד... אף על פי כן, נתנו חכמי ישראל טעמים שונים ומעניינים למצווה זו. אני רוצה לשתף אתכם בטעם מרתק ששמעתי השנה מהרב ראובן ששון שליט"א, ראש ישיבת רמת השרון ולהשלמת הרעיון אוסיף עוד דיוק יפה ששמעתי מהרב חיים דרוקמן שליט"א ראש ישיבות בני עקיבא. מה שיפה בביאור שמביא הרב ראובן ששון הוא שהוא מבאר את חוסר הביאור שבמצוות הפרה האדומה. וכך הוא מסביר: כדי לטהר מטומאת מת צריך לרדת לשורשה של טומאת המת. מאיפה ירדה המיתה לעולם? נכון, מחטאם של אדם וחווה. ומה היה חטאם? שאלוקים אמר להם לאכול מכל עץ הגן ורק מעץ אחד לא לאכול והם התפתו ואכלו גם מהעץ הזה. החטא היה חוסר תמימות , ה

העקשנות של בלק ושל בלעם בפרשת השבוע שלנו פשוט לא נתפסת! בלק שולח שליחים ראשונים להביא את בלעם והם חוזרים בידים ריקות, אבל הוא לא מוותר, הוא שולח עוד שליחים! בלעם גם הוא לא מוותר, הוא שוב בודק את המסר מאלוקים, מי יודע, אולי השתנה משהו.. וכן! איכשהו, כמו משמיים, אלוקים כביכול משנה את דעתו בשבילו.. נהדר! הוא בכלל לא מקשיב עד הסוף - הוא כבר יוצא לדרך.. אבל בדרך הוא מקבל כאלו סימנים, שצריך להיות אדיוט גמור כדי לא לחשוב על חישוב מסלול מחדש… האתון המסורה שלו מתעללת בו שלוש פעמים, סוטה מהמסלול, מועכת לו את הרגל, רובצת מתחתיו, מה לא?! אבל נראה שהוא פשוט לא מבין! הוא מכה אותה בעצבים וממשיך. פתאום הוא רואה מולו מלאך אלוקים עם חרב שלופה, חוסם לו את הדרך! עוד לא הבנת?!! ואז האתון שלו פותחת עליו את הפה, אתון מדברת! והלא יאומן קורה, כל זה זה לא מזיז לו!!! הוא ממשיך הלאה! אחר כך הוא מנסה לקלל אבל מה, יוצאות לו רק ברכות… ובכל זאת בלעם לא מרים ידיים וממשיך הלאה זה קורה לו שוב ושוב ושוב, שלוש פעמים הוא מנסה לקלל ויוצאות לו רק ברכות! בסופו של דבר בלק אומר לו "ברח לך אל מקומך" נראה לכם

בפרשת השבוע שלנו ישנו רצף של ארבעה פסוקים מדהימים ממש למי שקצת מתבונן במה שכתוב בהם. כשאהרן הכהן מת בוכים אותו כל בית ישראל, גברים נשים וטף במשך שלושים יום! אצל משה רבינו כתוב "ויבכו כל ישראל" ואצל אהרן כתוב כל בית ישראל, מסביר רש"י שאת אהרן בכו האנשים וגם הנשים! מדוע? "לפי שהיה אהרן רודף שלום, ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו" תארו לכם את הסיטואציה, עם שלם, גברים נשים וטף, בוכה במשך שלושים יום על אדם שהיה משכין שלום ביניהם! איזו אחדות ואיזו כמיהה לאחדות! מייד לאחר מכן, מה קורה? "וישמע הכנעני מלך ערד…" אומרים חז"ל שהכנעני זה עמלק שהתחפש לכנען ושמע שאחרי שמת אהרן הסתלקו ענני הכבוד שהגנו על עם ישראל בזכות אהרן הכהן. ואז הוא בא ונלחם עם עם ישראל המשך הפסוק: "וישב ממנו שבי" חז"ל אומרים שהם שבו מישראל שפחה אחת. וכאן מגיע המשפט המדהים: "וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם" איפה משה? נעלם מהתמונה… עם ישראל נודר נדר! מי נודר? מי החליט שנודרים? אין מי... כולם ביחד... ש